מה הבעיה

בעבודה שלנו עם נפגעי תקיפה מינית אנחנו שומעים קולות זעקה רבים. לעיתים הן נשמעות היטב, אבל בדרך כלל זוהי זעקה כבושה, שרק דמעות מעידות על קיומה. היא מזכירה את זו של תמר בת דוד, לאחר שאמנון אחיה גירש אותה מעל פניו: "ותיקח תמר אֵפר על ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה, ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה" (שמואל ב׳ י"ג 19).

ההתעללות שתמר עברה לא הסתיימה ברגע שבו היא קראה לעזרה. אבשלום אחיה, למרות כל אהבתו אליה, עשה את מה שעושים רוב האנשים ששומעים על פגיעות מיניות. הוא משתיק את זעקתה: "ועתה, אחותי, החרישי… אל תשיתי את ליבך לדבר הזה" (פס' 20). אבשלום מתעלם מהמצוקה הרגשית שלה ומתמקד בסערת הרגשות שלו.

בשתי המילים הנוספות שאבשלום אומר לתמר – "אחיך הוא" – מהדהדת הנטייה להשתיק את הסיפור ולהסתיר את הכביסה המלוכלכת, בניסיון לשמור על שמם הטוב של יורש העצר, הקהילה, הארגון, הגוף, המשיח.

כשדבר אסונה של תמר מגיע לאוזניו של בעל הסמכות העליונה באותם ימים, הדבר אומנם חורה לו; אחרי הכול, דוד הוא המלך והאבא. אלא שגם הוא לא מטפל כראוי באמנון, ובטח שלא בתמר. אמנון לא מודח ממעמדו כיורש העצר העתידי, ותמר ממשיכה לשבת בשיממון מוחלט בבית אבשלום אחיה. למיטב ידיעתנו, כך נראו חייה עד יומה האחרון.

כתלמידי המשיח אנחנו חייבים לפעול להתיחס בתקיפות מיניות ברוח שונה מזו שאפיינה את אבשלום או את דוד. עלינו להיות קשובים לקול הזעקה ואפילו להצטרף אליו.

מרכז "נאירה" הוקם בעקבות בקשות ותלונות שהגיעו אלינו מקהילות וארגונים שונים בארץ בנוגע לפגיעות מיניות במסגרתם. תמונת המצב שמצטיירת היא עגומה. השאיפה שלנו היא לשפוך אור על מה שנעשה במחשכים, לעורר מוּדעוּת לקיומה של הבעיה הכואבת, להבהיר את היקפה ולסייע גם לנפגעות, גם לנפגעים, גם לסביבה שלהן ואפילו לפוגעים שמעוניינים בשיקום.

מה דבר אלוהים אומר על הנושא?

בתורה יש דינים מפורטים שעוסקים בפגיעה מינית, אבל לא כולם קלים לאוזן המודרנית. חוקי התורה לא תמיד קלים להבנה. חלקם מאתגרים ומעלים שאלות. ובכל זאת, אפשר ללמוד מהם איך אלוהים רואה את הפוגע, את הנפגעת ואת העֵדה. גם אם מצוות התורה לא נתפסות בימינו כחוק רשמי ומחייב, מדובר בדבר אלוהים, ולכן מתפקידנו ללמוד איך לגזור ממנו עקרונות מהותיים שנוכל ליישם היום.

בדברים כ"ב 27-23 מדובר על אונס של נערה מאורסת. פסוק 26 אפילו מרחיק לכת ומגדיר את האונס כרצח הנפש!

אם הנערה נאנסה בעיר ולא צעקה לעזרה, דינה להיסקל עם מי שאנס אותה. לעומתה, נערה מאורסת שנאנסה ב"שדה", לא תיסקל יחד עם האונס אותה, בין שצעקה ובין שלא. על פניו, נדמה שהדין מחייב את הנפגעת להשמיע את קולה, ושעליה מוטלת האחריות למנוע את הפגיעה או להפסיקה. אבל קריאה מעמיקה יותר מבהירה שהיכולת של הנפגעת להשמיע את קולה קשורה לאחריות ולחובה של סביבתה לשמוע את הזעקה ולחוש לעזרתה.

"העיר" בקטע זה עשויה להיות כל מקום שבו הנפגעת זועקת בהנחה שמישהו ישמע אותה.

כלומר, המצוות הזאת רואה באחריות של הסביבה דבר מובן מאליו. עליהם להיות קשובים לקולן ולהושיט להן עזרה.

הקהילות שלנו יכולות להפוך ל"ערים" כאלה – ערי מקלט שבהן נפגעות יכולות להשמיע את קולן, בידיעה ברורה שיש מי שישמע ויחוש לעזרה. אבל הקהילות גם עלולות, למרבה הצער, להיות "שדה" – מקום שבו קולן של הנפגעות לא נשמע, עד כדי כך שהן ממעטות להשמיע אותו.

איך לומר זאת בעדינות? לאור הסטטיסטיקה העגומה, המבהירה שפגיעות מיניות מתרחשות סביבנו כל הזמן, אפשר לומר שאם לאורך זמן אף אחד לא צועק או מתלונן על פגיעה, יש מקום לבדק בית. ראוי שכל אחד יבדוק עד כמה הוא והסביבה שהוא חלק ממנה, או אפילו אחראי עליה, הם "שדה" או "עיר". במילים אחרות, עד כמה אנחנו מהווים מקום ומרחב בטוח לנפגעות להשמיע את קולן ולספר, במיוחד כשמדובר בהטרדות מיניות?

"העיר" בקטע זה עשויה להיות כל מקום שבו הנפגעת זועקת בהנחה שמישהו ישמע אותה. "השדה" מסמל מצבים שבהם הנפגעת אינה משמיעה את קולה, כי היא לא מאמינה שיהיה מי שישמע.

תמונת המצב בארץ

93% מעברייני המין מגדירים את עצמם כ״דתיים", מה שהופך אותם למסוכנים עוד יותר. עבירות המין במסגרות רוחניות שכיחות יותר מאשר בחברה החילונית, ועל פי רוב, הנפגעות צעירות יותר מאשר בחברה הכללית. אין בידינו נתונים שמתארים את מצבו של גוף המשיח בארץ, אבל אם יש בכך כדי לשקף משהו, הרי שלאורך השנים נתקלנו בעשרות מקרים.

כשמישהי מתלוננת בפני הנהגת הקהילה על פגיעה מינית שנעשתה בין כתליה, הנטייה היא לנסות לטפל בתלונה במסגרת הקהילה, מחשש לפגיעה בשמה הטוב, או מתוך מחשבה שדי בסליחה ובחזרה בתשובה כדי לפתור את הבעיה. לפעמים הקהילה נמנעת מלדווח לרשויות כדי לא לפגוע במשפחתו של הפוגע או בעתידו, אלא שהחוק מחייב לדווח לפחות על חלק מהמקרים.

אבל גם כשמדובר באירועים שלא חלה עליהם חובת דיווח, הקהילות והארגונים למיניהם לא עברו את ההכשרה הדרושה לטיפול בנפגעי תקיפה מינית או בעבריינים עצמם, לא הוסמכו לחקור את התלונות

או לאכוף את העונש המתאים, וגם אינם מכירים את הדינמיקה ששוררת בין עברייני מין לנפגעות או את דרכי הטיפול הנדרשות.

תהליך השיקום של כל נפגעת עשוי להימשך שנים ארוכות, והוא דורש מעורבות של אנשי מקצוע בעלי ניסיון.

יש להביא בחשבון עובדה פשוטה: הקהילה המשיחית מתקשה להכיר בחולשותיהם של בעלי סמכות רוחנית. כשהתלונה מופנית כלפי אחד המנהיגים, קשה לסביבה המיידית להכיל את הסתירה בין ההערכה שרוחשים לאותו אדם לבין מה שמשתמע מהתלונה. כבר נתקלנו בנטייה להגן על שמו הטוב של הפוגע ולגנות דווקא את הנפגעת, ואפילו להתייחס אליה בזלזול. היו מקרים שבהם מנהיגים הציעו לפוגע לבקש סליחה או לשלוח לנפגעת מכתב התנצלות, ובכך הסתכם הטיפול שלהם בתלונה. נתקלנו גם באיומים על הוצאת דיבה, תוך ניצול ציני של דבר אלוהים.

איך הקהילה או הארגון כן אמורים לטפל בתלונה כזאת? ערכת "מגדלור" עונה על כל השאלות האלה.

סיפורים מהשטח

הסיפורים אמיתיים, השמות בדויים

אביבה

אביבה נרשמה בנעוריה לקייטנה משיחית, שם התאהבה באחד המדריכים, למרות פער הגילאים המשמעותי ביניהם. מדובר בבחור מאמין וחייכן, פעיל ומכובד בקהילה. אביבה התרשמה מהאמונה הבוגרת שלו וממראהו , ועד מהרה שקעו השניים בשיחות עמוקות. תשומת הלב והתמיכה שהוא סיפק לה חיזקו ועודדו אותה.

בשלב מסוים הקשר הפך לרומנטי. בהתחלה, השיחות העמיקו את הקשר של אביבה עם אלוהים, אבל עד מהרה היוצרות התהפכו והמדריך כפה את עצמו עליה.

התקפי חרדה ופחד היו אחת ההשלכות המיידיות. אביבה לא זיהתה אצלו כל חרטה או יסורי מצפון. הוא התחיל לדבר על נישואים, והפחדים שלה רק הלכו וגדלו.

היא הרגישה כלואה בתוך המחויבות שלה אליו. במשך זמן מה היא חשבה שהוא בסך הכול טעה כשכפה את עצמו עליה, שככה זה אצל גברים. הרי הוא עצמו הגדיר את ההתנהגות שלו כנורמטיבית כשאמר לה ש"זה קורה לפעמים לזוגות שעומדים להינשא", וש"זה לא כל כך נורא".

אבל המצוקה ותחושת הגועל שלה רק התגברו. הפער בין הסוד שלהם לבין מה שכל האנשים בסביבה חשבו על הקשר ביניהם העמיק.

הוריה לא ידעו על כך דבר, אבל שמו לב שהיא לא שלמה עם הנישואים הקרבים.

באחד הימים אמרה לה אימהּ משפט אחד, שגאל את אביבה מנישואים שנועדו מראש לכישלון: "אל תתחתני אם את לא אוהבת אותו".

אביבה הודיעה לארוסה שהיא רוצה להיפרד ואז החל שלב האיומים, הלחץ וההאשמות. רק אחרי שברחה לחו"ל הוא הביע חרטה והודה באשמה. הוא ביקש מאביבה לחזור לארץ, אבל היא כבר הייתה נחושה בדעתה לסיים את הקשר וקיוותה שכך יסתיים הפרק העצוב הזה בחייה.

היא טעתה. אביבה שקעה בדיכאון והתקשתה להתרכז ולהתקדם. היא אומנם לא איבדה את האמונה שלה בישוע, אבל חייה הפכו למאבק ארוך ומתמשך בניסיון לשכוח את מה שקרה.

מתוך רצון לשמור על שמו הטוב של אהוב נעוריה, היא המשיכה לפגוע בעצמה. שנים רבות חלפו מאז, ועד היום היא מלאה אשמה ובושה. הפוגע, לעומת זאת, ממשיך להתנהל ללא כל השלכות מעשיות למה שהוא עולל לה. הוא לא באמת חזר בתשובה. גם היום, בשנות ה-60 לחייו, הוא עדיין פעיל בקרב המאמינים.

בזמן שהיתה בחו"ל אביבה סיפרה על כך למנהיג משיחי. הוא אישר שאכן נעשה לה עוול, אבל גם הוא לא נקט צעדים כלשהם כדי להביא לתיקונו של הפוגע או לענישתו. רק היום, עשרות שנים מאוחר יותר, היא מבינה שהעניין לא טופל כראוי, ושההשלכות של פגיעה מינית לא חולפות מאליהן!

רקפת

רקפת היתה בת 15 כשהתנדבה לסייע באחת המסגרות המשיחיות במהלך החופש הגדול, רחוק מבית הוריה. המעסיק, רווק מאמין וכריזמטי, היה מבוגר ממנה בכמעט 20 שנה. הוא החמיא לה על חריצותה, ופעמים רבות הזמין אותה בסוף יום עבודה לטיול ברכבו.

הוא יעץ לה כשהתלבטה בעניינים שונים, בעיקר לגבי המתיחוּת ששררה אז בינה לבין הוריה. רקפת נהנתה מהיחס האבהי והפכה ליותר ויותר תלויה בו. אלא שבהדרגה הוא החל לנצל את הקשר שלהם לסיפוק צרכיו המיניים. זה התחיל עם ליטופים, והפך לקשר מיני מלא.

רקפת ניסתה להתנגד, אבל הוא הסביר שהוא בסך הכל רוצה לעזור לה להתבגר. היא ניסתה לנתק את הקשר, אבל לא הצליחה להתמודד עם הכעס והאכזבה שגרמה למי שעד אז סיפק לה משענת.

חייה הפכו לסיוט מתמשך. איש לא ידע מה קורה לה, לא ההורים וגם לא החברים. רקפת הבינה

שהקשר הזה הוא אסור והרסני. אבל רק כששבה לבית הוריה בסוף החופש הגדול, היא מצאה את הכוח הדרוש כדי לשים לזה סוף.

השנים חלפו. הוא עזב בינתיים את הארץ, היא לא התלוננה על התקיפה. "הוא פגע בדברים היקרים לי ביותר", היא מספרת. "באמון שלי ובגוף שלי. הוא רימה וניצל אותי". היא מתקשה להאמין שהאשמה כולה שלו, שהוא ניצל את הסמכות והכוח שהיו לו ואת פער הגילים ביניהם.

לא ידוע לנו אם הוא משלם מחיר כלשהו על ההתנהלות שלו, אם מדובר באירוע חד פעמי או בהתנהגות סדרתית. רקפת, מצידה, ממשיכה לשלם את המחיר. חייה מתנהלים בצילם של בושה, פחד ואשמה. היא אומנם נישאה בינתיים, אבל הפגיעה ההיא משפיעה על התפקוד שלה כרעיה, אֵם וחברה. היא מתקשה לבטוח באנשים, במיוחד במאמינים בעלי סמכות, וסובלת מהתקפי חרדה קשים.

רונן ואילנית

השניים נרשמו לתוכנית הכשרה משיחית. רונן חיזר אחריה, אבל היא לא הביעה התעניינות. באחד הימים הוא אפילו כפה את עצמו עליה.

אילנית חששה שהוא יפגע גם בבנות אחרות, ופנתה למנהיגים של אותה תוכנית. הם פנו לעזרה משפטית ומקצועית, נקטו כמה אמצעים שנדרשים בחוק עד לבירור העובדות, ובינתיים הקפידו להרחיק את רונן משאר המשתתפות. הם גם דיווחו על כך למנהיגי הקהילה שלו, אלא שרונן סירב לקחת אחריות על מעשיו. בשלב מסוים לא נותרה ברירה אלא להרחיק אותו מהתוכנית. למרבה הצער, בסופו של דבר הוא עזב גם את הקהילה.

אילנית בחרה לא להגיש תלונה במשטרה, אבל כן קיבלה טיפול מתאים במשך מספר חודשים. תודה לאל, מבחינתה הסיפור הזה הוא נחלת העבר.

הודעות בוואטסאפ 054-669-4777

אימייל Naeerahc18.29@gmail.com