מה הבעיה
בעבודה של אנשי הצוות עם נפגעי תקיפה מינית אנחנו שומעים קולות זעקה רבים. לעיתים רחוקות היא נשמעת בקול רם, אבל בדרך כלל זוהי זעקה כבושה, שרק דמעות מעידות על קיומה. היא מזכירה את זו שיצאה מפיה של תמר בת דוד, לאחר שאמנון אחיה גירש אותה מעל פניו: "ותיקח תמר אֵפר על ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה, ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה" (שמ"ב י"ג 19).
ההתעללות שתמר עברה לא הסתיימה ברגע שבו קראה לעזרה. אבשלום אחיה, למרות כל אהבתו אליה, עשה את מה שעושים רוב האנשים ששומעים על פגיעות מיניות. ביניהם, הוא משתיק את זעקתה: "ועתה, אחותי, החרישי… אל תשיתי את ליבך לדבר הזה" (פס' 20). אבשלום מתעלם מהמצוקה הרגשית שלה ומתמקד בסערת הרגשות שלו.
בשתי המילים הנוספות שאבשלום אומר לתמר – "אחיך הוא" – מהדהדת הנטייה להשתיק את הסיפור ולהסתיר את הכביסה המלוכלכת, בניסיון לשמור על שמם הטוב של יורש העצר, הקהילה, הארגון, הגוף, המשיח.
כשדבר אסונה של תמר מגיע לאוזניו של בעל הסמכות העליונה באותם ימים, הדבר אומנם חורה לו; אחרי הכול, דוד הוא המלך והאבא. אלא שגם הוא לא מטפל כראוי באמנון, ובטח שלא בתמר. אמנון לא מודח ממעמדו כיורש העצר העתידי, והיא ממשיכה לשבת בשיממון מוחלט בבית אבשלום אחיה. למיטב ידיעתנו כך התנהלו חייה עד יומה האחרון.
בגוף המשיח אנחנו חייבים לפעול בתקיפות מיניות ברוח שונה מזו שאפיינה את אבשלום או את דוד. עלינו להיות קשובים לקול הזעקה ואפילו להצטרף אליו.
אנא, אלוהים, מלא אותנו באומץ הדרוש כדי שנשׂכּיל לבדוק כל תלונה ולנקוט את הצעדים הדרושים.
מרכז "נאירה" הוקם בעקבות בקשות ותלונות שהגיעו אל חברי הצוות מקהילות וארגונים שונים בארץ בנוגע לפגיעות מיניות במסגרות שלהם. תמונת המצב שמצטיירת בכל מה שנוגע לנגע הזה היא עגומה. אחת המטרות שלנו היא לשפוך אור על מה שנעשה במחשכים, לעורר מוּדעוּת לקיומה של הבעיה הכואבת, להבהיר את היקפה ולהציע כמה דרכי טיפול.
מה דבר אלוהים אומר על הנושא?
כשמדובר בפגיעה מינית, יש בתורה דינים מפורטים, אבל לא כולם קלים לאוזן המודרנית. חוקי התורה לא תמיד קלים להבנה. חלקם מאתגרים ומעלים שאלות. ובכל זאת, אפשר ללמוד מהם איך אלוהים רואה את הפוגע, את הנפגעת ואת העֵדה. וגם אם מצוות התורה לא נתפסות בימינו כחוק רשמי ומחייב, מדובר בדבר אלוהים, ומתפקידנו ללמוד איך לגזור ממנו עקרונות מהותיים שאפשר ליישם גם בימינו.
בדברים כ"ב 27-23 מדובר על אונס של נערה מאורסת. פסוק 26 אפילו מרחיק לכת ומגדיר את האונס כרצח הנפש!
אם הנערה נאנסה בעיר ולא צעקה לעזרה, דינה להיסקל עם מי שאנס אותה. לעומתה, נערה מאורסת שנאנסה ב"שדה", לא תיסקל יחד עם האונס אותה, בין שצעקה ובין שלא. על פניו, נדמה שהדין מחייב את הנפגעת להשמיע את קולה, ושעליה מוטלת האחריות למנוע את הפגיעה או להפסיקה. אבל קריאה מעמיקה יותר מבהירה שהיכולת של הנפגעת להשמיע את קולה קשורה לאחריות ולחובה של סביבתה לשמוע את הזעקה ולחוש לעזרתה.
"העיר" בפרק זה עשויה להיות כל מקום שבו הנפגעת זועקת בהנחה שמישהו ישמע אותה. "השדה" מסמל מצבים שבהם הנפגעת אינה משמיעה את קולה, כי היא לא מאמינה שיהיה מי שישמע.
כלומר, הדין הזה רואה באחריות של האנשים סביבה דבר מובן מאליו. עליהם להיות קשובים לקולה ולהושיט לה עזרה.
הקהילות שלנו יכולות להפוך ל"ערים" כאלה – ערי מקלט שבהן הנפגעות יכולות להשמיע את קולן, בידיעה ברורה שיש מי שישמע ויחוש לעזרה. אבל הקהילות שלנו גם עלולות, למרבה הצער, להיות "שדה" – מקום שבו קולן של הנפגעות לא נשמע, עד כדי כך שהן ממעטות להשמיע אותו.
איך לומר זאת בעדינות? לאור הסטטיסטיקה העגומה, המבהירה שפגיעות מיניות מתרחשות סביבנו כל הזמן, אפשר לומר שאם לאורך זמן אף אחד לא צועק או מתלונן על פגיעה, יש מקום לבדק בית. ראוי שכל אחד יבדוק עד כמה הוא והסביבה שהוא חלק ממנה, או אפילו אחראי עליה, הם "שדה" או "עיר". במילים אחרות, עד כמה אנחנו מהווים מקום ומרחב בטוח לנפגעות להשמיע את קולן ולספר, במיוחד כשמדובר בפגיעות מיניות?
התקווה שלנו היא שחוברת זו תסייע לכולנו להפוך ל"ערים", לערי מקלט בטוחות, שתושביהן מקשיבים לזעקתן של נפגעות, מפיחים בהן תקווה שאת מה שנשבר ניתן לתקן, ואף מלווים אותן בתהליך; ערי מקלט שמשכילות לספק את התמיכה הדרושה גם לנפגעות, גם לפוגעים וגם לשאר חברי הקהילה.
תמונת המצב בארץ
93% מעברייני המין בחברה מתארים את עצמם כ"מאמינים" או "דתיים", מה שהופך אותם למסוכנים עוד יותר. עבירות המין במסגרות רוחניות שכיחות יותר מאשר בחברה החילונית, ועל פי רוב, הנפגעות צעירות יותר מאשר בחברה הכללית. אין בידינו נתונים שמתארים את מצבו של גוף המשיח בארץ, אבל אם יש בכך כדי לשקף משהו, הרי שלאורך השנים נתקל הצוות שלנו בעשרות מקרים.
כשמישהי מתלוננת בפני הנהגת הקהילה על פגיעה מינית שנעשתה בין כתליה, הנטייה היא ברוב המקרים לנסות לטפל בתלונה במסגרת הקהילה, מחשש לפגיעה בשמה הטוב, או מתוך מחשבה שדי בסליחה וחזרה בתשובה כדי לפתור את הבעיה. לפעמים הקהילה נמנעת מלדווח לרשויות כדי לא לפגוע במשפחתו של הפוגע, או בעתידו, אלא שהחוק מחייב לדווח לפחות על חלק מהמקרים האלה.
אבל גם כשמדובר באירועים שלא חלה עליהם חובת דיווח, הקהילות והארגונים המשיחיים למיניהם לא עברו את ההכשרה הדרושה לטיפול בנפגעי תקיפה מינית או בעבריינים עצמם, לא הוסמכו לחקור את התלונות או לאכוף את העונש המתאים, וגם אינם מכירים את הדינמיקה ששוררת בין עבריני מין לנפגעות, או את דרכי הטיפול הנדרשות.
תהליך השיקום של כל נפגעת עשוי להימשך שנים ארוכות, והוא דורש מעורבות של אנשי מקצוע בעלי ניסיון.
אבל גם כשמדובר באירועים שלא חלה עליהם חובת דיווח, הקהילות והארגונים המשיחיים למיניהם לא עברו את ההכשרה הדרושה לטיפול בנפגעי תקיפה מינית או בעבריינים עצמם, לא הוסמכו לחקור את התלונות או לאכוף את העונש המתאים, וגם אינם מכירים את הדינמיקה ששוררת בין עבריני מין לנפגעות, או את דרכי הטיפול הנדרשות. תהליך השיקום של כל נפגעת עשוי להימשך שנים ארוכות, והוא דורש מעורבות של אנשי מקצוע בעלי ניסיון.
יש להביא בחשבון עובדה פשוטה: הקהילה המשיחית מתקשה להכיר בחולשותיהם של בעלי סמכות רוחנית. כשהתלונה מופנית כלפי אחד המנהיגים, קשה לסביבה המיידית להכיל את הסתירה בין ההערכה שרוחשים לאותו אדם לבין מה שמשתמע מהתלונה. כבר נתקלנו בנטייה להגן על שמו הטוב של הפוגע ולגנות דווקא את הנפגעת, ואפילו להתייחס אליה בזלזול. היו מקרים שבהם מנהיגים ניסו "לסגור פינות", כלומר הציעו לפוגע לבקש סליחה, או לשלוח לנפגעת מכתב התנצלות, ובכך הסתכם הטיפול שלהם בתלונה. נתקלנו גם באיומים על הוצאת דיבה, תוך ניצול ציני של דבר אלוהים.
איך הקהילה כן אמורה לטפל בתלונה על פגיעה מינית? ערכת "מגדלור" עונה על כל השאלות האלה [תכניסי היפר קישור לדף הערכה. בעצם, את זה צריך לעשות בכל פעם שהערכה מוזכרת בדפים השונים. הערכה היא לב ליבו של האתר, המטרה העיקרית שלו].
סיפורים מהשטח
הסיפורים אמיתיים, השמות בדויים
אביבה
נרשמה בנעוריה לקייטנה משיחית, שם התאהבה באחד המדריכים, למרות פער הגילאים המשמעותי ביניהם. מדובר בבחור מאמין וחייכן, פעיל ומכובד בקהילה. אביבה התרשמה מהאמונה הבוגרת שלו וממראהו , ועד מהרה שקעו השניים בשיחות עמוקות. תשומת הלב והתמיכה שהמדריך סיפק לה חיזקו ועודדו אותה.
בשלב מסוים הקשר הפך לרומנטי. בהתחלה, השיחות איתו העמיקו את הקשר של אביבה עם אלוהים, אבל עד מהרה היוצרות התהפכו והוא כפה את עצמו עליה.
התקפי חרדה ופחד היו אחת ההשלכות המיידיות. אביבה לא זיהתה אצלו כל חרטה או יסורי מצפון. הבחור החל לדבר על נישואים, והפחדים שלה רק הלכו וגדלו.
היא הרגישה כלואה בתוך המחויבות שלה אליו. במשך זמן מה היא חשבה שהוא בסך הכול טעה ו"נפל", שככה זה אצל גברים. הרי הוא עצמו הגדיר את ההתנהגות שלו כנורמטיבית, כשאמר לה ש"זה קורה לפעמים לזוגות שעומדים להינשא", ש"זה לא כל כך נורא".
אבל המצוקה ותחושת הגועל שלה רק גדלו. הפער בין הסוד שלהם לבין מה שכל האנשים בסביבה חשבו על הקשר ביניהם גדל.
הוריה לא ידעו על כך דבר. אבל הם שמו לב שהיא לא שלמה עם הנישואים שעמדו בפתח,
ובאחד הימים אמרה לה אימהּ משפט אחד, שגאל את אביבה מנישואים שנועדו מראש לכישלון: "אל תתחתני אם את לא אוהבת אותו", היא אמרה.
המשפט הפשוט הזה שחרר אותה, ואביבה הודיעה לארוס שלה שהיא רוצה להיפרד. אז החל שלב האיומים, הלחץ וההאשמות. רק אחרי שברחה לחו"ל הוא ביקש סליחה והודה באשמה. הוא ביקש מאביבה לחזור לארץ, אבל היא היתה נחושה בדעתה לסיים את הקשר וקיוותה שכך יסתיים הפרק העצוב הזה בחייה.
היא טעתה. אביבה שקעה בדיכאון, איבדה את הביטחון העצמי שלה והתקשתה להתרכז ולהתקדם. היא אומנם לא איבדה את האמונה שלה בישוע, אבל חייה הפכו למאבק ארוך ומתמשך בניסיון לשכוח את מה שקרה.
מתוך רצון לשמור על שמו הטוב של אהוב נעוריה, היא המשיכה לפגוע בעצמה. שנים רבות חלפו מאז, ועד היום מרחף מעליה ענן קבוע של אשמה ובושה. הפוגע, לעומת זאת, ממשיך להתנהל במעגלים שונים בחייו, ללא כל השלכות מעשיות למה שהוא עולל לה. הוא לא באמת חזר בתשובה. גם היום, בשנות ה-60 לחייו, הוא עדיין חבר פעיל בקרב המאמינים.
בזמן שהיתה בחו"ל אביבה סיפרה על כך למנהיג משיחי. הוא אישר שאכן נעשה לה עוול, אבל גם הוא לא נקט צעדים כלשהם כדי להביא לתיקונו של הפוגע או לענישתו. רק היום, עשרות שנים מאוחר יותר, היא מבינה שהעניין לא טופל כראוי, ושההשלכות של פגיעה מינית לא חולפות מאליהן!
רקפת
היתה בת 15 כשהתתנדבה לסייע באחת המסגרות המשיחיות במהלך החופש הגדול, רחוק מבית הוריה. המעסיק, רווק מאמין ובעל אישיות כריזמטית, מבוגר ממנה בכ-20 שנה. הוא החמיא לה אז על חריצותה, ופעמים רבות הזמין אותה בסוף יום עבודה לטיול ברכבו.
הוא יעץ לה כשהתלבטה בעניינים שונים, בעיקר לגבי המתיחוּת ששררה אז בינה לבין הוריה. רקפת נהנתה מהיחס האבהי והפכה ליותר ויותר תלויה בו. אלא שבהדרגה הוא החל לנצל את הקשר שלהם לסיפוק צרכיו המיניים. זה התחיל עם ליטופים, והתפתח לקשר מיני מלא.
רקפת ניסתה להתנגד, אבל הוא הסביר שהוא רוצה לעזור לה להתבגר. היא ניסתה לנתק את הקשר, אבל לא הצליחה להתמודד עם הכעס והאכזבה שגרמה למי שעד אז סיפק לה משענת . החיים הפכו לסיוט. איש לא ידע מה קורה לה, לא ההורים וגם לא החברים. רקפת הבינה שהקשר הזה הוא אסור והרסני. אבל רק כששבה לבית הוריה בסוף החופש הגדול היא מצאה את הכוח שנדרש לה כדי לשים לזה סוף.
השנים חלפו. הוא עזב בינתיים את הארץ. היא לא התלוננה על התקיפה. "הוא פגע בדברים היקרים לי ביותר", היא מספרת. "באמון שלי ובגוף שלי. הוא רימה וניצל אותי". היא מתקשה להבין שהאשמה כולה בו, שהוא ניצל את הסמכות והכוח שהיו לו ואת פער הגילים .
האם הוא משלם מחיר כלשהו על ההתנהלות שלו? האם מדובר באירוע חד פעמי או בהתנהגות סדרתית? רקפת, מצידה, ממשיכה לשלם את המחיר, שכן חייה מתנהלים בצילם של בושה, פחד ואשמה. היא אומנם נישאה בינתיים, אבל הפגיעה ההיא משפיעה על התפקוד שלה כרעיה, אֵם וחברה. היא מתקשה לבטוח באנשים, במיוחד במאמינים בעלי סמכות, וסובלת מהתקפי חרדה קשים.
רונן ואילנית
נרשמו לתוכנית הכשרה משיחית. רונן חיזר אחריה, אבל היא לא הביעה עניין. באחד הימים אפילו כפה את עצמו עליה.
אילנית חששה שהוא יפגע גם באחרות, ופנתה למנהיגים של אותה תוכנית הכשרה. הם פנו לעזרה משפטית ומקצועית, נקטו כמה אמצעים שנדרשים בחוק עד לבירור העובדות, ובינתיים הקפידו להרחיק את רונן משאר המשתתפות בתוכנית. הם גם דיווחו על כך למנהיגי הקהילה שלו, אלא שרונן סירב לקחת אחריות על מעשיו. בשלב מסוים לא נותרה ברירה אלא להרחיק אותו מהתוכנית. למרבה הצער, בסופו של דבר הוא עזב גם את הקהילה.
אילנית בחרה לא להגיש תלונה במשטרה, אבל כן קיבלה טיפול מתאים במשך מספר חודשים. תודה לאל, מבחינתה הסיפור הזה הוא היום נחלת העבר.
הודעות בוואטסאפ 054-669-4777
אימייל Naeerahc18.29@gmail.com
